שבת תחת הצלפים של חמאס
שני לילות בחזית עזה בשירות העם היהודי
כתבה זו היא תרגום לא-מקצועי של הניוזלטר השבועי של הכותב באנגלית, Healthy Jew. כדי לקרוא את הכתבה המקורית, לחץ כאן. ללמוד עוד על Healthy Jew, בקרו ב־healthyjew.org
הערה חשובה (ופשוטה): כל התמונות בכתבה זו צולמו במוצאי שבת.
קיבלתי את השיחה מהמפקד זמן קצר לפני שקיעת השמש ביום שישי.
״צריך מישהו שיעזור הערב בעזה. השיירה יוצאת בעוד עשר דקות. אתה יכול לבוא?״
כבר התקלחתי ולבשתי מדים נקיים לכבוד שבת. המשמרת שלי, שש שעות שמירה בבסיס שלנו סמוך לשערי עזה, כמעט הסתיימה, אחרי ארבע שעות כוננות חירום. כבר התחלתי להכין את דבר התורה שהייתי אמור למסור בבית הכנסת של היחידה באותו ערב.
אבל הצבא היה שולח צוותים מדי לילה להתקין מערכות ביטחון מתקדמות על מגדלי השמירה במוצבים הקדמיים שבתוך עזה. מכיוון שהגגות חשופים לאש צלפים של חמאס ממרחק של פחות מקילומטר, העבודה מתבצעת רק תחת כיסוי החושך. כל לילה שהם מחכים פירושו עוד יום שבו חיי החיילים שלנו נתונים בסכנה, ולכן ההלכה מחייבת להמשיך את העבודה גם בשבת.
אז חבשתי קסדה, השאלתי אפוד מגן, ורצתי למחסן של מפקד המשימה כדי לעזור בטעינת המשאית. המפקד — סגן אלוף ותיק שעושה את זה עוד לפני שנולדתי — בחן אותי, הצביע על ארגז גדול ונהם: ״אתה מספיק חזק להרים את זה?״
הרמתי את הארגז (לא היה כל כך כבד), וכך התקבלתי רשמית למשימה הראשונה שלי בלב עזה, יחד עם שני חיילים חדשים נוספים מ״שלב ב״, התוכנית לחרדים מבוגרים שמצטרפים לצה״ל בהתנדבות.
כשנסענו בהאמר לתוך עזה, בעוד קרני השמש האחרונות של יום שישי נמוגות אל תוך השבת, לא יכולתי שלא לצחוק על האבסורד שבמצב. אני זה שמזמין איש תיקונים לכל דבר שדורש יותר מהחלפת נורה, ופתאום אני עוזר לצבא המתקדם בעולם לאבטח את גבול עזה — בשבת — באמצעות טכנולוגיות מתקדמות.
אחרי נסיעה מערבה דרך אחת הערים ההרוסות של עזה, בין ערימות אינסופיות של בטון וברזל מעוך, ומעל מי יודע כמה מנהרות של חמאס, סוף-סוף הגענו למוצב והתחלנו לעבוד. מטעמי ביטחון מובן שלא אפרט, אבל די לומר שבליל שבת ההוא הברגתי יותר ברגים, חיזקתי יותר תושבות, ומשכתי יותר חוטים מאשר בכל חיי עד אז.
בהתקנה הראשונה סא״ל שלנו טיפס חצי סולם כדי להדגים את התהליך. אחר כך נשאר למטה והנחה אותנו, בזמן שאנחנו שלושת הטירונים עבדנו לבד על גגות מגדלי השמירה של עזה.
היינו צוות מוזר. שני החבר’ה האחרים היו מחיילות תיקון טנקים, עם קשר קלוש למשימה שלנו. אחד מהם, מהנדס מערכות שהגיע מארה״ב לפני שנה, ידע בדיוק איך לבצע את העבודה, אבל לא ידע הרבה עברית. (תוך זמן קצר המפקד מינה אותו לראש הצוות). השני, עולה מרוסיה, דיבר עברית טובה וידע היטב לעבוד עם הידיים — מסוג האנשים שיכולים להחזיק אום ביד אחת ולסובב בורג בשנייה.
אני, לעומת זאת, לא בדיוק נולדתי להיות איש תחזוקה. אבל ככל שהלילה התקדם מצאתי את מקומי. תרגמתי למהנדס את הוראות המפקד, סחבתי החלקים הכבדים, טיפסתי למקומות הגבוהים, ואפילו מצאתי את האומץ להבריג כמה ברגים.
תחת האף של חמאס, הקבוצה המשונה שלנו הפכה לצוות מגובש. הדחיפות, הסכנה, והחשיבות של המשימה חיברו בינינו. כמעט שלא ידענו לירות, אבל סיכנו את חיינו כדי לתרום משהו אמיתי לביטחון החיילים שבחזית ולהצלחת המשימה שלהם.
באיזשהו שלב עצרנו להצטרף לצוות המוצב לקידוש ולסעודת שבת. כמו שציפיתי, החייל שמולי למד בעבר בישיבת לב התורה — הישיבה שבה אני מלמד כיום — ושמח לשלוח דרישת שלום מעזה לרבותיו מלפני יותר מעשור.
במהלך הסעודה הסא״ל נפתח מעט, אך עדיין היה נראה אדיש כלפי שלושת העוזרים החדשים שלו. ובכל זאת, התחלתי לחשוד שמתחת לשריון הקשיחות שלו, הוא מתחיל להעריך את הרעננות, המרץ והחברות שלנו.
שבע שעות לאחר שנכנסנו לעזה, בשעה אחת וחצי בליל שבת, חזרנו לבסיס.
לאחר שפרקנו את הציוד, הסא״ל פנה אל המהנדס, הרוסי ואליי, ונהם: ״מחר אחר הצהריים חוזרים לגמור את העבודה. אנחנו יוצאים בחמש אחר הצהריים, כי צריכים להגיע בשעות האור כדי להכין את הכול.״
כשהסתובבנו לכיוון המגורים, מותשים ומלאים מהחוויה, הוא פלט: ״אין לכם מושג כמה אני אוהב אתכם.״
השריון של סא״ל שלנו נסדק.
אחרי כמה שעות שינה טרופות חזרתי לעמדה שלי למשמרת שבת בבוקר. אחר כך הצטרפתי לשאר החברה לסוף הסעודה.
הם היו בהלם מהסיפור.
בדרך כלל לחיילים חדשים כמונו אין מה לעשות בעזה, למעט ללוות נהגי משאיות — וגם אז עם הוראה ברורה לא לירות בשום אופן. אבל המפקד מחלקה שלנו, יהודה יזדי, הוא אדם עם שליחות: הוא רוצה שכל חייל יחזור הביתה ויספר בקהילה החרדית שלו על זמנו בעזה. הוא רוצה שהמשפחות והשכנים יכבדו את מאות החרדים שהשאירו הכול מאחור כדי להגן על העם.
אז בכל פעם שהצבא מבקש מלווה נשק, הוא שולח שלושה.
ובכל זאת קשה להיכנס למשימות האלה. הוא נותן עדיפות למי שכבר בבסיס שבועות וחודשים, ואף אחד לא יוצא פעמיים ברצף.
אבל הצבא מלא הזדמנויות למי שמוכן להשקיע. משהו באנרגיה שלנו התחבר עם הסא״ל, והיו לו הדרגה והקשרים למשוך אותנו שוב פנימה.
המפקד שלי עדיין היה צריך לאשר, כי בסוף האחריות עליי היא עליו. אם משהו היה משתבש על גגות מגדלי השמירה של עזה, הוא היה נושא באשמה על כך ששלח שם חייל שיכול לספור על יד אחת את מספר הימים שהוא משרת בצה״ל. אז סיכמנו: הוא ייתן לי לצאת שוב, ואני אכסה עליו במשמרת שמירה נוספת בבוקר שלמחרת.
בשבת אחר הצהריים, השיירה הקטנה שלנו חזרה לעזה. פרקנו את הציוד, חיכינו לחשכה, אמרנו הבדלה קצרה (עוד היה מוקדם לטקס המלא), וטיפסנו על המגדלים.
היינו אמורים לחזור ב-11 בלילה, אבל התיקונים התארכו, הציוד התקלקל, ולפני שהבנו כבר הגיע חצות והעבודה רק התחילה.
הסא״ל שלנו, שכבר נהנה בגלוי מהלילה שלנו בעזה, טיגן ביצים בעוד הקצין הצעיר שלו חותך סלט, וישבנו כולנו לארוחה שהייתה גורמת גם למחבלי המנהרות לקנא.
באותו לילה הגיע למוצב במקרה תת-אלוף לסיור סודי. הסא״ל שלנו תפס אותו, סיפר לו על הפרויקט, והציג בפניו את שלושת חייליו מ״שלב ב׳״. האלוף לחץ את ידינו, הודה לנו, וכמעט חייך.
אחר כך נעלם בחשכה עם מאבטחיו הדרוכים, ואנחנו חזרנו לטפס אל הגגות.
סיימנו להבריג את החיישנים האחרונים בדיוק לפני שאור השחר הראשון חשף את עמדתנו. דקות אחדות לאחר מכן הציצו אנשי חמאס ממנהרותיהם וראו מוצב שקשה יותר לתקוף. אני מקווה שזה העציב אותם.
אבל אנחנו היינו שמחים — וסא״ל שלנו היה מאושר. הוא אמר שעשינו ביומיים מה שצוותים אחרים עושים בשבועיים, והשותף שלו הוסיף שהיה נותן לנו דרגות אם רק היה יכול.
ולשמחתי הרבה, המפקד שלי ויתר לי על משמרת הבוקר שהבטחתי לכסות. זה היה קשה מאוד אחרי ארבע-עשרה שעות על גגות עזה.
השבת שלי בעזה לא הייתה רק מרתקת ומרגשת, אלא גם עמוקה ורוחנית. אולי הקדושה ביותר שחוויתי בחיי, כמו שכל השירות שלי בצבא הוא אחד המיזמים הקדושים שזכיתי לקחת בהם חלק.
״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ — כך נאמר במצווה שהרמב״ם מביא מיד אחרי עיקרי האמונה בפתיחת משנה תורה.
הקדושה הדרמטית ביותר מתרחשת כשאדם מוסר את נפשו ולא עובר על שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובמקרים מסוימים — על כל מצווה, אם נוכח שם עשרה מישראל.
מדוע משנה כמה יהודים נמצאים? מפני שהתורה מצווה לקדש את השם ״בתוך בני ישראל״.
ובאמת, מלמד הרמב״ם, אין צורך למות כדי לחיות בקדושתו של ה’ ״בתוך בני ישראל״. כאשר הנהגתו של אדם מופתית — בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו — אז:
״הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, [ו]הרי זה קידש את השם. ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר.״
יש מצבים רבים שבהם ניתן לקדש את שם ה’ ולהתחבר לקדושתו. אבל יש רגעים שהקדושה כה מוחשית, שהיא עצם תכלית החיים עלי אדמות. וזה לא רק ברגעים שאדם מוסר את נפשו.
בשנתיים האחרונות, מאות אלפי אחינו ואחיותינו עזבו משפחות ועבודה וסיכנו את חייהם כדי שאתה, אני, ועוד 7.5 מיליון יהודים נוכל לחיות כאן בשלום יחסי. בכל פעם שאני עומד במשמרת של שש שעות בבסיס שלנו על גבול עזה, מאות מאחיי החיילים עוברים על פניי — רב חרדי עם זקן מלא, ציצית מצמר וכיפה שחורה גדולה — ורואים שאני לובש את אותו מדים, נושא את אותה M-16, ותורם את חלקי להגנת העם. הם יודעים שאכפת לי מהם מספיק כדי לסגור את ספרי התורה, לעזוב את תלמידיי, ולעשות את חלקי הקטן בהקלת הנטל העצום שהם נושאים. אינני טוב מהם, שונה מהם או יותר יהודי מהם. כולנו באותה סירה.
בכל פעם שאני מנופף לרכב שייכנס לבסיס, או אומר בנימוס אך בתקיפות שאין כניסה, אני מקדש את שם ה’ בתוך בני ישראל.
וכשעמדתי במוצב הקדמי בעזה, מוקף במאות לוחמים היוצאים למשימות מסוכנות, ומסכן את חיי כדי להפוך את עמדתם לבטוחה יותר, קידשתי את שם ה’ בתוך בני ישראל.
מי יודע? אולי האלוף סיפר בבוקר למטה הפיקוד עד כמה היה מופתע לפגוש רב חרדי שמתקין חיישנים על מגדלי השמירה של עזה, משום שתורתו של אותו רב לימדה אותו לדאוג לעמו.
זו הסיבה הפשוטה שבגללה התגייסתי לצה״ל. אבל יש סיבה פשוטה עוד יותר: כשהצטרפתי לצבא, הצטרפתי לעם ישראל.
להיות חלק מהעם היהודי איננו רק לקיים הרבה טקסים באופן מושלם. להיות חלק מעם פירושו להרחיב את תחושת העצמי שלי.
אני לא רק שמואל חיים. אני חלק מעם הקשור בתורה, במצוות ובארץ. כיוון שאני חלק מן האומה, אני שותף לבחירותיה ולאחריותה. זה אומר לתמוך ולהגן על כל בני הקהילה, גם אם אינם דומים לי במראה או במחשבה.
זו איננה רק נורמה חברתית, אלא ערך רוחני.
הרמב״ם (הלכות תשובה ג:א) מלמד שהקב״ה דן לא רק כל אדם בפני עצמו, אלא גם כל קהילה ואת כל העולם כולו. שלושת הרבדים האלה — יחיד, קהילה, עולם — משתקפים כבר בסיפורי בראשית: אדם הראשון (יחיד), המבול (עולם), וסדום ועמורה (קהילה).
כל בחירה שאני עושה איננה רק שלי. היא נוגעת גם לחלק שלי בקהילה ולחלק שלי באנושות.
למרבה המזל, ארץ ישראל של היום איננה סדום ועמורה.
זו מדינה חיה ותוססת, שבה מיליוני יהודים חיים חיי תורה, תפילה, חסד, משפחה וקהילה. ומיליונים נוספים, גם אם פחות שומרי מצוות, משתדלים לחיות כיהודים בארץ ישראל. אני שותף לעולמם, והם שותפים לשלי.
זה היה נכון גם אילו היינו חיים בפרובינציה יהודית דמיונית באלסקה — אבל על אחת כמה וכמה בארץ ישראל, הארץ שבלעדיה העם שלנו לא יכול להתקיים.
מלבד היותה הגוף החי של העם היהודי (על זה כתבתי בספרי Land of Health), ארץ ישראל היא המקום היחיד שבו ההלכה מכירה בקבוצה של יהודים כקהילה.
הרי התורה מסמיכה רק את חכמי ארץ ישראל לקבוע את לוח השנה לכל העולם. שום חישוב שנעשה מחוץ לארץ, גאוני ככל שיהיה, אינו יכול לקבוע את חודשים ושנים. בלי קהילת ישראל בארץ, לא היה לוח שנה יהודי.
אבל הרמב״ם מרגיע אותנו: ״חלילה שיאבד הדבר, שהרי הבטיח שלא יכלה האומה.״ אין ישראל — אין יהודים. לכן הבטחת ה’ לשמור עלינו כוללת שמירה על קהילת ישראל שבארץ.
הרמב״ם כתב את הדברים במאה ה-12, כשחיו כאן רק אלפי יהודים. היום אנחנו 7.5 מיליון. כשאני משרת בצה״ל, חיי מתרחבים לכל אחד מהם — כי אני נושא באחריות לביטחונם.
השירות הקצר שלי בינתיים בצה״ל לימד אותי עד כמה העיקרון הזה מעשי. במשמרת הראשונה שלי, ציוות אותי המפקד לוותיק שילמד אותי את השטח. ישבנו שם בקור שלפנות בוקר, והוא נתן לי עצה שהתבררה כנכונה מאוד.
אם אתה רוצה שהשירות שלך יהיה משמעותי, אמר לי, חפש דרכים לתרום לחבר׳ה ולמשימה בכל דרך שתוכל. אם תנסה רק לעבור את הזמן עם המינימום שמכריחים אתך, תגלה שלפעמים קל מאד לא לעשות כמעט כלום — ואז תחזור הביתה ותספר שאין מה לעשות בצבא.
הצלחה של חייל היא היכולת לגדול מעבר לעצמו, להקריב את זמנו ואולי גם את חייו למען העם, ולקדש את שם אלוקיו.
בבוקר אחרי שחזרנו מעזה קראתי בחדשות שצוות מחבלים חוסל בשכונה ההרוסה שבה היינו בלילה שלפני כן.
אז חיפשתי את סא״ל שלנו ושאלתי אם החיישנים שלנו הם שמצאו ועקבו אחריהם. הוא בדק עם קשריו וחזר אליי עם תשובה שלילית.
״אל תדאג,״ הוסיף. ״היום של החיישנים שלנו עוד יבוא.״
הרב שמואל חיים ניימאן הוא משגיח רוחני בישיבת לב התורה של רמת בית שמש, מדריך לליקוט צמחי בר, ויועץ בריאות מוסמך. לאחרונה פרסם את ספרו Land of Health: Israel’s War for Wellness, והוא כותב ניוזלטר השבועי Healthy Jew. בספטמבר 2025 התגייס לצה”ל. למידע נוסף על פועלו בקרו ב־healthyjew.org או כתבו ל־contact@healthyjew.org.